תן לי לנחש
את המסלול שכנראה עברת בו עד היום.

אז שמו אותך בגן בגיל ילדות,
לאחר מכן ההורים העבירו אותך לבית הספר.

אחר כך עברת לתיכון
ואז שנת שירות או פשוט ישר לצבא.

אחרי השירות הצבאי
איך לא נצא לטיול בלתי נשכח בהודו או דרום אמריקה.

ומהרגע שהגלגלים של המטוס נגעו במסלול הנחיתה
הגעת לעולם של ה"גדולים".

הזמן בו אף אחד כבר לא רואה אותך כילד קטן
ואומרים לך מה לעשות ומתי.

להפך,
הסביבה של הרובינו דורשת ממך לספק תשובות
לגבי העתיד שלך.

לאיזה לימודים נרשמת, לאיזה חברה הגשת קורות חיים
(כאילו שזה מעניין אותם באמת).

שיחות עם ההורים הופכות לכאוס,
ולהגיד שאין לך שום רצון ללכת ללימודים
זה פשוט טאבו.

רוב האנשים פשוט נכנעים
"ללחץ החברתי"

כשהם רואים את החברים נרשמים ללימודים,
וכשההורים לוחצים
ובגלל שאף אחד לא אוהב להרגיש מבולבל.

ובאותו הרגע של ויתור,
הם ויתרו על ההזדמנות הראשונה ואולי האחרונה שלהם,
לבחור באיזה סגנון חיים הם רוצים לחיות.

ומשם הדרך אפשרית אבל הרבה יותר קשה.